הקנית ביטחון עצמי לילד 

 כל הורה היה בודאי רוצה שילדו יתפתח להיות : חכם, חברותי, תורם ומועיל לחברה, מצליח, נדיב, ישר, מנומס, יודע לעמוד על שלו, מקשיב להוריו ומוריו, מאושר וכ"ו וכ"ו...

אז כיצד קורה שלא כל הילדים אכן מתנהגים/מצליחים כך? התשובה היא בעיקר בשאלת שאלה אחרת: כיצד עלי ההורה להתנהג-לחנך את הילד על מנת שיתפתח להיות כל מה שחלמתי שיהיה?!

ואכן אין הענין פשוט כלל ועיקר שהרי לא תמיד ברור להורה מה הכי טוב עבור ילדו. יש להתחשב באופי הילד ונטיות ליבו וכן להבין שלא כל מה שההורה חושב שטוב לילדו אכן טוב לו.  אז איך אנו יודעים בכל זאת כיצד לחנך את ילדינו?

צריך להכיר בעובדה שהורה יכול ללמד ילד ולהקנות לו כלים להתמודד עם החיים בעתיד ועם ההחלטות הקשות שיצטרך לקחת בחייו אך בסופו של דבר הבחירה תמיד תהיה בידי הילד.

אחד הדברים החשובים ביותר שהורה צריך להקנות לילדו על מנת שיצליח להרגיש טוב ושייך ויתקדם ויצליח בחייו הוא ביטחון עצמי.כאשר ילד מרגיש שייך, אהוב, רצוי, תורם ומועיל חברתית, קל לו לפתח ביטחון עצמי ומתוך תחושה חזקה זו הוא יכול לפתח כל תכונה והתנהגות רצויה וטובה ע"י הכוונה והדרכה טובה וכן יוכל להגשים כל חלום שירצה להגשים. 

דיון בנושא: הקנית ביטחון עצמי לילד  

השבוע הגיעו אלי לביקור זוג צעיר (האם פסיכולוגית והאב בתחום הגאו פיסיקה) עם תינוק בן חודשיים וחצי. תינוק חייכן ומקסים כפי שתינוקות יודעים להיות. השכיבו הוריו את הפעוט על ביטנו ולאחר כמה דקות החל התינוק ליבב. לא האם ולא האב התיחסו ליבבות אלא האם אמרה " נו חמודי, אתה הרי כבר יודע להתהפך לבד, קדימה, נו,למה אתה מיבב?" וכך הקטן הזה המשיך להתלונן עד שהראיתי סימני עצבנות ואחד מהם הרים אותו.

האם אמרה בגאוה רבה שאתמול למד הילד להתהפך.

זוג עם ילד ראשון. קשה להחליט איפה להתחיל בהסברים. האם הילד באמת למד להתהפך או שזה קרה במקרה? או מה הילד לומד מהתנהגות ההורים במקרה הזה. וזאת כמובן השאלה האמיתית והחשובה יותר. כאשר חזר על עצמו עניין הבכי של התינוק מבלי שהוריו הגיבו שאלתי את האב מה פשר ההתנהגות הזו. למה לתת לילד לבכות? תשובתו היתה " לא יזיק לילד לבכות קצת".

האם זה נכון? האם באמת לא יזיק לילד לבכות קצת?התשובה תלויה בגיל התינוק. כאן אנו עוסקים בתינוק קטן. תינוקות אשר אך נולדו ועד גיל חצי שנה יש להתיחס אחרת מאשר תינוקות גדולים יותר. תינוק בן יומו הוא יצור חסר אונים לחלוטין והוא תלוי במאה אחוז באלה הדואגים לו - בדרך כלל הוריו.התינוק פגיע ורגיש ומתפקידינו לספק את כל צרכיו. גם הגופניים וגם הרגשיים. התינוק צריך לבנות את האמון שלו בנו. ברגע שהוא סומך עלינו לחלוטין הוא לא יהיה כל כך עסוק בהשרדות והוא יהיה פנוי ללמוד את כל הדברים הנפלאים שיש לחיים להציע לו. אך קודם כל - עליו לפתח אמון בנו ההורים על מנת לבנות את בטחונו העצמי. כיצד? אם הוא ידע שהעזרה שהוא צריך תמיד יגיע  כאשר הוא זקוק לו הוא יקבל את המסר שיש על מי לסמוך.

למה הכוונה? כאשר תינוק זקוק לעזרה הוא קורא לנו. מכיוון שעדיין אינו מדבר הוא משתמש בשפה היחידה שיש לו - קשת רחבה של יבבות עד בכי ועד צעקות, תלוי מה הוא מנסה להגיד לנו. תפקידנו ההורים זה להקשיב לו, ברגע שנקשיב נלמד עם הזמן מה הילד מנסה לאמר לנו ואנו נגיב בהתאם. כן, התינוק ממש מדבר איתנו ורוב ההורים יעידו שבהרבה מקרים הם מבינים מה התינוק רוצה.

ברגע שההורה יגיב מידית לקריאת הילד לעזרה יבין הילד שיש עם מי לדבר ועל מי לסמוך גם אם לא תמיד ידע ההורה מיד מה בדיוק הבעיה, העיקר ההתיחסות המידית. כך יבנה אצל התינוק אמון מלא בהוריו, הוא ידע שבאמת מטפלים בו ואולי ירגיש שהוא לא כל כך חסר אונים בסופו של דבר. זה יוביל לבנית תחושה בטוחה וטובה. הוא ירגיש שייך ואהוב ויוכל להתפנות לאט לאט מהתחושות הקשות של בדידות והישרדות.

אם ההורה לא מגיב מידית, כמו הזוג הצעיר שביקר אצלי, יקבל התינוק מסר לא ברור ואולי ירגיש שאין תמיד על מי לסמוך ואז הוא יהיה עסוק ב"מניין יבא עזרי?" וימשיך להרגיש חסר אונים. 

בחצי השנה הראשונה לחייו של התינוק לא מדובר במניפולציות. התינוק באמת זקוק לעזרתינו. הוא זקוק להרבה קרבה והתיחסות, יש לתת לו את המענה לצרכיו ואין כאן מקום ל"חינוך לסבלנות" בשלב הזה. יהיה להורים מספיק שנים לעסוק בחינוך הילד. בשלב זה תהנו ממנו, תעניקו לו, תאהבו אותו ואל תתנו לו סתם כך לבכות כי זה כן יכול להזיק לתפיסת עולמו ולביטחון העצמי שלו בהמשך חיייו.  

בברכת שנה מאושרת ומוצלחת לכל עם ישראל

נורית